גָּלָל

המילה "גָּלָל" (בצורת היחיד) או "גְּלָלִים" (בצורת הרבים) היא אחת המילים העבריות העתיקות לתיאור צואה, בעיקר של בעלי חיים. המילה נגזרת מהשורש גל"ל, הקשור גם למילה "גַּל" שפירושה ערימה. תפיסת צואה כ"ערימה" משותפת לעברית ולערבית, שבה המילה "גַּלַּה" משמשת גם היא לתיאור גללים. במקרא מופיעה המילה כמה פעמים, למשל בספר יחזקאל (ד', י"ב-ט"ו) כאשר הנביא מתבקש להכין לחם על גחלי "גֶּלְלֵי צֵאַת הָאָדָם", ולאחר שהוא מביע התנגדות, אלוהים מאפשר לו להשתמש ב"צְפִיעֵי הַבָּקָר" (גללי פרות) במקום. הביטוי "צפיעי הבקר" מעיד על קיומה של מערכת מורכבת של אופמיזמים וסינונימים לתיאור צואה כבר בתקופת המקרא. בתקופת חז"ל ובימי הביניים, המילה "גללים" המשיכה לשמש בספרות הרבנית, ומשם עברה לעברית של תקופת ההשכלה ולעברית המודרנית. כיום המילה "גללים" היא עדיין המילה המקובלת והנקייה ביותר לתיאור צואת בעלי חיים, בעיקר בהקשרים רשמיים או חינוכיים.