אפס

למילה העברית "אפס" לאפס יש היסטוריה מורכבת הקשורה להתפתחות מערכות המספרים. במערכות מספרים עתיקות שהיו בשימוש בישראל ובאזורים הסמוכים, לא היה קיים מושג האפס כפי שאנו מבינים אותו כיום. מערכות אלה השתמשו בסמלים נפרדים למספרים כמו 1, 10, 100, ו-1,000, ושילבו אותם כדי לייצג כמויות אחרות. מושג האפס כמחזיק מקום במערכת מספרים עשרונית מקורו בהודו והגיע למזרח התיכון דרך מתמטיקאים ערבים. בשנת 820 לספירה, המתמטיקאי הפרסי מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי פרסם את עבודתו המשפיעה על האריתמטיקה ההינדית, והציג מערכת זו לעולם הערבי. בערבית, הוא קרא לאפס "صفر" (צִפְר), שפירושו "ריק," תרגום של המונח הסנסקריטי "śūnya". המילה "צפר" התגלגלה ללטינית "cifra", שבסופו של דבר נתנה לנו גם את "cipher" וגם את "zero" באנגלית, ו-"Ziffer" בגרמנית. בעברית, הטקסט המתמטי הראשון הידוע שהציג את מערכת הספרות ההינדו-ערבית היה "ספר המספר" של אברהם אבן עזרא במאה ה-12, שבו הוא כינה את האפס "גלגל" (גלגל או עיגול). השימוש הראשון הידוע ב"אפס" ספציפית לאפס נראה שהיה בספרו של הרב דוד פריסנהויזן "כליל החשבון" (ברלין, 1796). שימוש זה התבסס על ידי יהודה ליב בן-זאב במילון הגרמני-עברי שלו ב-1808, וב-1834, המתמטיקאי חיים זליג סלונימסקי השתמש ב"אפס" בספר המתמטיקה שלו "ספר מוסדי חכמה", שהיה בשימוש נרחב בבתי ספר עבריים מוקדמים בפלשתינה ובמזרח אירופה.