אַחְיָן

המילה "אַחְיָן" שהתקבלה בעברית המודרנית לציון "בן האח" או "בן האחות" התפתחה מתוך שינוי משמעות של שם פרטי מקראי. במקור, המילה מופיעה בדברי הימים א' (ז', י"ט) כשמו של אחד מצאצאי מנשה: "וַיִּהְיוּ בְּנֵי שְׁמִידָע, אַחְיָן וָשֶׁכֶם, וְלִקְחִי וַאֲנִיעָם". בתחילת המאה ה-20, כחלק מתהליך התחדשות העברית, היה צורך לקבוע מונח עברי למושג "בן האח" או "בן האחות", שכן לא היה מונח מקובל לכך בעברית המקרא או המשנה. בשנת 1932, הציע דניאל פרסקי, עורך לשוני ובלשן, בעיתון "הארץ" להשתמש במילה "אַחְיָן" במשמעות זו, כנראה בשל הקשר הברור בין המילה לשורש אח"י (אח). למרות שבאותה תקופה היו הצעות אחרות למונח זה, כולל "נִין" (שהציעו יהודה גור ויצחק אבינרי) ו"נֶכְדָּן" (שקבע ועד הלשון ב-1943), בשנות ה-50 של המאה ה-20 התקבעה המילה "אחיין" בשימוש העברי לציון "בן האח" ו"אחיינית" לציון "בת האח". מעניין לציין שהמילים נָצִיב וְנְצִיבָה שימשו בימי המנדט הבריטי להורות על אחיין ואחיינית במחזור ראשון, כלומר בני אח, אך השימוש בהן בהקשר זה נפסק לגמרי.