חָרָא

המילה "חָרָא" היא המילה העתיקה ביותר בעברית לצואה ומשותפת גם לשפות שמיות אחרות כמו ארמית וערבית. היא מופיעה במקרא בספר מלכים ב' (י"ח, כ"ז) כאשר שליח אשורי מתגרה ביהודים מעל חומות ירושלים באומרו שהם עומדים "לֶאֱכֹל אֶת חַרְאֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת אֶת שניהם (שתנם)". אולם בדורות מאוחרים יותר המילה נתפסה כגסה מדי, ולכן בקריאת התורה בבית הכנסת נהוג להחליפה במילה "צוֹאָתָם", הגזורה מהשורש צו"א המורה על לכלוך וזוהמה. כבר בתקופת גלות בבל נעשה שימוש במילה דומה, "צֵאָה", כתחליף מכובד יותר ל"חרא", כפי שניתן לראות בספר יחזקאל (ד', י"ב) כאשר אלוהים מורה לנביא להכין עוגות על "גֶּלְלֵי צֵאַת הָאָדָם". מלבד "צואה", המקרא משתמש גם במילים אחרות כמו "גָּלָל" (הקשורה למילה "גַּל", ערימה) ו"פֶּרֶשׁ" (הקשורה למקבילות באכדית ובארמית). אחרי חתימת המקרא, בתקופת חז"ל, המילה "חרא" יצאה משימוש בשפה הכתובה, ורבנים השתמשו בעיקר ב"צואה", "גללים", ו"פרש", וכן במילה הארמית "רְעִי". בתקופת ההשכלה, כאשר נוצר הצורך לכתוב על הנושא בעברית בהקשרים לא דתיים, השתמשו הסופרים באותן מילים מכובדות שנלקחו מחז"ל. בתחילת המאה ה-20, עם התחדשות העברית המדוברת, השתמשו בעיקר ב"צואה" ו"גללים", אך במקביל נכנסו לשימוש מילות סלנג. המילה "חרא" חזרה לשמש בעברית המדוברת, ככל הנראה בהשפעת הערבית. בנוסף, חודשה המילה "חִרְבּוּן" בקרב תלמידי הגימנסיה הרצליה הראשונים, ואומצה המילה הגרמנית "קָאקֶה" (Kacke) כ"קָקִי" בשפת הילדים.