נִין

המילה "נִין" מופיעה במקרא שלוש פעמים, תמיד בצירוף "נין ונכד", למשל בישעיהו י"ד, כ"ב: "וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד". משמעות הצירוף בהקשר המקראי היא ככל הנראה "צאצא" באופן כללי. כך גם הבינו זאת מתרגמי המקרא הקדמונים: בתרגום השבעים ליוונית מתורגם הצירוף במילים שפירושן "זרע ושם", ובתרגומים הארמיים מאוחרים יותר במילים שפירושן "בנים ובני בנים". באופן דומה, בתקופת הגאונים נראה שהבינו את הצירוף כמורה על צאצאים באופן כללי, כפי שעולה ממכתב שכתב יוסף בן אביתור לרב שמואל גאון בשנת 989, בו הוא מכנה אותו "נכד כהנים, ונין גאונין". אולם כבר באותה תקופה החלה המילה "נכד" לקבל משמעות ספציפית יותר, כאשר מנחם בן סרוק הגדיר אותה במילונו "המחברת" (המאה ה-10) כ"בני בנים", וכך נקבעה משמעותה בימי הביניים. לעומת זאת, המילה "נין" לא זכתה לשימוש רב באותה תקופה. בתחילת המאה ה-20, עם התחדשות העברית, היו ניסיונות שונים להגדיר את המילה: יהודה גור במילונו (1903) הגדירה כ"צאצא", ואליעזר בן-יהודה במילונו מאותה שנה כ"נכד" וגם כ"בן הנכד". ב-1927 הגדיר גור את "נין" גם כ"בן האח", ובעקבותיו החל עיתון "הארץ" לעשות שימוש במילה במשמעות זו. באותה תקופה היו הצעות אחרות לכינוי בן האח, כמו "אַחְיָן" (על פי שם בדברי הימים) או "נֶכְדָּן" (כפי שקבע ועד הלשון). למרות זאת, בשנות ה-50 התקבלה המילה "אחיין" כמילה העברית ל"בן האח", ואילו המילה "נין" - על אף מחאתם של אנשי הלשון - התקבעה במשמעות "בן הנכד".