סְנָאִי

המילה "סְנָאִי" בעברית המודרנית עברה גלגולים רבים עד שהתקבעה בצורתה הנוכחית. בעברית הקדומה, אין עדות לשם ספציפי לבעל חיים זה, ויהודים בגולה כינו את המכרסם בשמות לועזיים כמו "וועווערקע" (מפולנית) ו"בילקא" (מרוסית/אוקראינית) ביידיש. תהליך מתן שם עברי לסנאי החל בסוף המאה ה-18, עם ראשית תקופת ההשכלה, כאשר ברוך לינדא בספרו "ראשית לימודים" (1788) קבע שמות עבריים לבעלי חיים, וביניהם כינה את הסנאי בשם "כּוֹחַ" - שם מקראי של יצור לא כשר המוזכר בתורה (ויקרא י"א, ל'), ככל הנראה סוג של לטאה. שמשון בלוך המשיך להשתמש בשם זה בספרו "שבילי עולם" (1822). אך ב-1841, בספר "תולדות הארץ", יוסף שיינהאק ביקר את בחירת השם "כוח" ופשוט השתמש בשם הגרמני של החיה - אייכהאָרן. ב-1862, בספרו "תולדות הטבע", מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ') עיברת את השם הגרמני וכינה את הסנאי "קֶרֶן הָאַלוֹנִי", בהתבסס על האטימולוגיה העממית השגויה שהמילה הגרמנית היא הלחם של "אלון" ו"קרן". ב-1880, המחנך אהרן רוזנפלד אימץ את הכינוי "קרן האלוני" בספר הלימוד "גן שעשועים", אך זכה לביקורת ממבקר אנונימי בעיתון "המליץ" שהציע לקרוא לחיה "חולדת הסנאים", בהתבסס על המשנה (כלאים ח', ה'). המונח "חולדת הסנאים" החל לשמש את סופרי התקופה, כולל את רוזנפלד ואת מנדלי עצמו. אולם, כפי שקורה פעמים רבות, כאשר צירוף מורכב ממילה מוכרת ומילה נדירה - המילה הנדירה מחליפה את הצירוף כולו. כך, הצירוף "חולדת הסנאים" התקצר ל"סְנָאִי", צורה שמופיעה כבר ב-1898 בתרגום העברי של "מחזות הגטו" מאת ישראל זנגוויל.