זֵר

המילה "זֵר" מופיעה במקרא מספר פעמים בספר שמות בתיאור המשכן, למשל: "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב" (כ"ה, כ"ד). במקרא, משמעות המילה היא "שוליים, היקף" והיא מתארת מסגרת דקורטיבית. אחרי חתימת התורה, המילה שימשה מעט מאוד, בעיקר בפיוטים כמילה נרדפת ל"כתר". היא הופיעה גם במילון "הערוך" של נתן מרומי במאה ה-11 במשמעות "טבעת מתכת" ופעמיים במשמעות "שוליים" ב"משנה תורה" של הרמב"ם במאה ה-12. המפנה בשימוש המילה הגיע ב-1853, עם פרסום הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" של אברהם מאפו. מאפו יצר את הצירוף "זֵר פְּרָחִים" כתיאור למה שאנו מכנים היום "כתר פרחים" - עטרה של פרחים הנענדת על הראש. לא עברו שנים רבות, והצירוף החל משמש גם לטבעות של פרחים המוגשות כאות הוקרה או מונחות על קברים, כפי שמופיע בעיתון "המגיד" ב-1861. במקביל, הצירוף "צרור פרחים" שימש לאסופה של פרחים מקובצים יחדיו. עם הזמן, קוראים שלא הכירו את הבדלי המשמעות החלו משתמשים ב"זר פרחים" גם כאשר הכוונה הייתה ל"צרור פרחים". בשנת 1938 ניסה המורה ישי אדלר לשמר את ההבחנה בין השניים במדור הלשון של "הארץ", אך היה זה מאוחר מדי - הצירוף "זר פרחים" דחק את "צרור פרחים" והפך להיות המונח המקובל לכל סידור פרחים.