יַהֲלֹם

המילה "יַהֲלֹם" מופיעה במקרא כאחת מאבני החושן, קישוט שהיה על בגדיו של הכהן הגדול (שמות כ"ח, י"ז-כ'). מכיוון שהתיאור המקראי לא מספק מידע ספציפי על טיבה של אבן זו, לאורך הדורות היו פרשנויות שונות לגבי זהותה. השימוש במילה "יהלום" לתיאור מה שאנחנו מכנים היום יהלום (דיאמנט) החל ככל הנראה בימי הביניים. הראשון שהציע זיהוי זה היה כנראה רבי אברהם אבן עזרא במאה ה-12, שכתב בפירושו לשמות כ"ח כי "חכם גדול ספרדי אמר כי יהלום הוא הנקרא 'אלמס' שהוא שובר כל האבנים ונוקב הבדולח". "אלמאס" הייתה (ועודנה) המילה הערבית ליהלום. בעקבות הפרשנות של אבן עזרא, מרטין לותר תרגם את "יהלום" כ-Diamant בתרגומו הגרמני לתורה (1534), ובאותה שנה פירש גם יהושע בועז בספרו "שליטי הגיבורים" את היהלום באופן דומה. כמה שנים אחר כך, גם תרגום המלך ג'יימס לאנגלית תרגם את "יהלום" כ-Diamond. בתקופת ההשכלה, כאשר החלו יהודים לכתוב על נושאי חול בעברית, הם נזקקו למונח עברי ליהלום. חלקם השתמשו במילה הלועזית (דיאמאנט), אחרים השתמשו ב"שֹׁהַם" (יהודה ליב בן-זאב ב"אוצר השורשים" מ-1808), "בדולח" (שמעון בלוך ב"שבילי עולם" מ-1822), או "שמיר" (ד"ר לודוויג קארפעלעס ב"הצפירה", 1891). אך באמצע המאה ה-19, יוסף שיינהאק בספרו "תולדות הארץ" (1859) השתמש ב"יהלום" כחלופה עברית ל-Diamant הגרמני, בעקבות הזיהוי ב"שליטי הגיבורים", אף על פי שהוא מעיר שיש ספק לגבי הזיהוי. בעקבותיו, במשך המאה ה-19 השתמשו סופרים שונים גם הם ב"יהלום", לצד התרגומים האחרים, עד שבתחילת המאה ה-20 גבר השימוש ב"יהלום" לאחר שכל מילונאי המאה ה-20 החליטו להשתמש בו.