כִּנּוֹר

המילה "כִּנּוֹר" היא מילה מקראית עתיקה שבמקור תיארה כלי נגינה מיתרי עתיק, כנראה מסוג לִירָה (מעין נבל קטן). אולם, השימוש במילה לתיאור הכינור המודרני התחיל רק במאה ה-19. הכינור המודרני, שנקרא באיטלקית "וִיאוֹלִינוֹ" (כלומר ויאול קטן), הומצא בצפון איטליה בתחילת המאה ה-16 והתפשט באירופה, ובכלל זה בקרב נגנים יהודים שנקראו "כְּלֶיְזְמֵרִים" (מהצירוף "כְּלֵי זֶמֶר"). אלא שבקרב יהודי אשכנז, הכינור לא נקרא "כִּנּוֹר" אלא כונה בשמו היידי "פידל" או בשמותיו הגרמניים Geige ו-Violine. ב-1807, כאשר יהודה ליב בן-זאב חיבר את מילונו הגרמני-עברי "אוצר השורשים", הוא הציע שני תרגומים אפשריים למילה הגרמנית Geige: "נֶבֶל" ו"כִּנּוֹר". בעקבות זאת, שתי המילים הללו שימשו בספרות ובעיתונות העברית במאה ה-19, עד שבראשית המאה ה-20 התקבע השימוש ב"כִּנּוֹר" לתיאור הכלי המודרני, בעוד "נֶבֶל" התקבע כמילה העברית למה שנקרא ביידיש "הארפע" (נבל). מעניין לציין שהבחירה ב"כינור" נראית מפתיעה, שכן בציורים מימי הביניים, דוד המלך מצויר תמיד מנגן על מה שאנחנו מכנים היום "נבל". יתכן שמה שהוביל את בן-זאב לבחירה זו הוא תרגומו של מרטין לותר לספר בראשית, שבו תרגם את הפסוק על יובל בן למך "הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (ד', כ"א) במילים: "von dem sind hergekommen die Geiger und Pfeifer", כלומר, "ממנו יצאו כל הכנרים והחלילנים".