אוֹנְנוּת

למרות שהאיסור על אוננות נחשב אחד האיסורים החמורים ביהדות, אין לו אזכור מפורש בתנ"ך. האיסור מבוסס על פרשנות למעשה אונן המתואר בבראשית ל״ח, שבו אונן, בנו של יהודה, "שִׁחֵת אַרְצָה" כדי להימנע מלהקים זרע לאחיו המת. בניגוד לדעה הרווחת, חטאו של אונן לא היה אוננות אלא שימוש במשגל נסוג כדי להימנע ממצוות הייבום. בתלמוד הבבלי (נידה י״ג, א׳) נקבע כי "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה", איסור שהתגבש כנראה בהשפעת הדת הזרתוסטרית, שהייתה דת השלטת בבבל באותם ימים. המונח "מעשה אונן" החל להיות מקושר עם אוננות רק בהשפעת השפות האירופאיות, שבהן החלו להשתמש בשמו של אונן כמושג מקצועי במאה ה-17 (גרמנית, אנגלית וצרפתית). בספרות הרבנית המסורתית, המונח הנפוץ היה "הוצאת שכבת זרע לבטלה". המילה "אוננות" עצמה חודשה רק ב-1928 על ידי אלכסנדר מלחי, רופא יליד הארץ שסיים את לימודיו בגימנסיה הרצליה ב–1913. מלחי אסף וחידש מונחי רפואה רבים שהתפרסמו במילון הראשון למונחי הרפואה העבריים ב-1928.